<h1>ע' ע"א</h1>
<h2>דף קנו.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. מאי בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמאונין, דאי אייתו שתי שערות לאחר שהגיעו לכלל שנותיהם, דאינון שלש עשרה שנה ויום אחד לתינוק ושתים עשרה שנה ויום אחד לתינוקת, הוו קידושיהו קדושי וגיטיהו גיטא וחזו לחליצה ולא חזיא למיאון. אבל למכור בנכסי אביו לא מהניא בדיקה, דאע"ג דאיתי שתי שערות לא מצי מזבין בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. והא דאמרינן בודקין לגיטין, דוקא בגברא דלא מצי לגרושי עד שיגדיל, אבל איתתא כיון דיכולה לשמור את גיטה יכולה להתגרש על ידי עצמה כדמיברר בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי [גיטין ס"ד ע"ב]. וכולהו שיכי בין גבי גברא בין גבי איתתא, בר מגיטין ומיאונין, דבדיקה לגיטין גבי גברא שייכא גבי איתתא לא שייכא, ומיאונין גופייהו גבי איתתא שייכי גבי גברא לא שייכי. וכי תימא הא בדיקה למיאונין היכי משכחת לה, אי בתוך זמן, אע"ג דבדקן ואשכחן סימני נמי שומא נינהו דהא איפסיקא הלכתא התם [נדה מ"ו ע"א] דתוך זמן כלפני זמן, ואי לאחר זמן האמר רבא [שם] קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, ואוקימנא למיאון דלא ממאנה, ואפי' היכא דבדקן לאחר זמן ולא אשכחן חוששין שמא נשרו. לעולם לאחר זמן, וכגון דקדיש בתוך זמן ולא בעל לאחר זמן. דכי איפסיקא הילכתא חוששין שמא נשרו הני מילי היכא דקדיש בתוך זמן ובעל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא, אבל קדיש בתוך זמן ולא בעל לאחר זמן לא חיישינן שמא נשרו, דהא עיקר קידושי דרבנן נינהו, דאי נמי בדקן לאחר זמן ואשכחן לא צריכה גט(ה) אלא מדרבנן, והשתא דלא אשכחן הוה ליה ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא כדאיתיה בהדיא בפרק יוצא דופן. הילכך אע"ג דהגיעה לכלל שנותיה נמי כיון דליכא קידושי אלא מדרבנן בדקינן לה ואי משכחינן סימני לא ממאנת דהויא לה גדולה, וגזירה דרבנן היא דגזרי היכא דלא בעל לאחר שהגדילה אטו היכא דבעל או שקידש לאחר שהגדילה, ואי לא משכחינן סימני לא חיישינן שמא נשרו אלא מוקמינן לה בחזקת קטנה וממאנה, ובדיקה דאיירי בה רב נחמן בשמעתין למיאונין בדלא קדיש ולא בעל לאחר זמן הוא דמיתוקמה כדברירנא.
וממאי דהאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה למימרא דלא מהניא ביה בדיקה הוא, דילמא כי אמרינן בודקין אכולהי קאמרינן, והא קמ"ל דאי נולדו בהן סימני סריס בדקינן להו עד עשרים שנה, אי איתו שתי שערות בתוך עשרים הוו להו גדולים לכל דבר ואפי' למכור בנכסי אביו, ואי לא איתו שתי שערות עד עשרים שנה כיון שנולדו בהן סימני סריס הרי הן בחזקת סריסים לכל דבריהם, ואמטול הכי לא בדקינן להו, דבין איתי בתר הכי בין לא איתי סריס הוא וגדול הוא לכל דבריו, דלענין גיטין וקידושין הרי הן כגדולים לכל דבריהן, ולענין חליצה כיון דסריס הוא לא חולץ ולא מיבם, ולמיאונין נמי כיון דגדולה היא לא ממאנה, ולמכור בנכסי אביו אע"ג דלא איתי ב' שערות נמי כיון דהוי בן עשרים ונולדו בו סימני סריס הרי הוא כגדול ומצי מזבין. אבל היכא דהביא שתי שערות אפילו פחות מבן עשרים נמי מצי מזבין כגידול בר מנשי. לא ס"ד, חדא מדקאמרינן עד שיהא בן עשרים שנה ולא קאמרינן עד עשרים שנה דמשמע דקאי אכולהו, שמע מינה דהאי עד שיהא בן עשרים שנה לאו אבדיקה דכולהו קאי אלא אלמכור בנכסי אביו בלחוד קאי, והכי קאמר, בודקין אותו לגטין ולקידושין ולחליצה ולמיאונין, דכולהו הני מהניא בדיקה, דאי הביא סימנין לאחר שלש עשרה לתינוק ולאחר שתים עשרה לתינוקת הרי הן כגדולים לכל אלו, אבל למכור בנכסי אביו אע"ג דאיתי סימנין לא מזבין עד שיהא בן עשרים שנה. ועוד מדאמרינן לקמן כדהדרינן אכל חדא מיניהי ואמרינן לחליצה לאפוקי מדרבי יוסי, למיאונין לאפוקי מדרבי יאודה, ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה שנה, אי ס"ד עד שיהא בן עשרים שנה אבדיקה קאי ואכולהו קאי, לא לימא התם ולמכור בנכסי אביו כלל, אלא הכי הוה מבעי ליה למימר, עד עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר עד שמונה עשרה דמשמע דאכולהו קאי. ועוד דהא מדאמרינן לאפוקי ממאן דאמר עד שמונה עשרה שמע מינה לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן קאתי, אמר לעיל [ע"א] מבן שמונה עשרה, דאתמר בן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן מבן שמונה עשרה, דאי לאפוקי מדב"ש דאמרי גבי חליצה ויבום לענין בדיקה זה וזה בן שמונה עשרה, לא הוה איבעי ליה למימר לאפוקי ממאן דאמר מבן שמונה עשרה אלא לאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה, דהא ב"ש לא קאמרי מבן אלא בן. ועוד דהא לא צריך לאפוקי מדב"ש כל עיקר דהא קימא לן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אלא על כרחיך כי אצטריך לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן הוא דאצטריך. וממילא שמעת דהילכתא כרב הונא בר חיננא דהוא בר פלוגתיה וקאמר התם משמא דרב נחמן מבן עשרים. והתם לא איירי בבדיקה כל עיקר, אלא הא קמ"ל דאע"ג דאיתי שתי שערות לא מצי לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, כדמיברר מקושיא דאקשינן עליה ממעשה דבני ברק.
והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דהאי בודקין אכולה קאי, למימרא דאי איתי שתי שערות אע"ג דלא הוי בן עשרים יכיל לזבוני בנכסי אביו, אשתכח דליכא הפרש בין נכסיו לנכסי אביו, ואם כן לא לימא בנכסי אביו אלא בנכסים סתמא, אי נמי למכור בקרקעות, אלא מדנקט בנכסי אביו ש"מ בנכסי אביו דוקא. ועוד בר מכל דין ומכל דין, היכי יכלינן למימר דהאי עד שיהא בן עשרים שנה אבדיקה קאי ואכולהו ואפי' אמיאון, והא קימא לן כרבא דאמר בפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ואוקימנא למיאון דלא ממאנה. אלא ודאי ש"מ דהאי עד שיהא בן עשרים שנה לא קאי אבדיקה כל עיקר אלא אלמכור בנכסי אביו בלחוד קאי, דלית ליה לבן לזבוני בנכסי אביו אע"ג דאיתי שתי שערות עד שיהא בן עשרים שנה. וההיא דשלח ליה רבא לגידול בר מנשי בנכסי עצמו היא, דאי בנכסי אביו קשיא דרבא אדרבא, דבהדיא שמעינן ליה לרבא דקאמר בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי [גיטין ס"ה ע"א] ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואע"ג דאיתי שתי שערות. דאי לא תימא הכי אדאמר עד שיהא בן עשרים שנה, עד שיביא שתי שערות מיבעי ליה. אלא לאו ש"מ דאע"ג דאיתי שתי שערות נמי לית ליה לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, ואי הא דשלח רבא לגידול בר מנשי בנכסי אביו היא קשיא דרבא אדרבא, אלא לאו הא בנכסי אביו הא בנכסי עצמו. והדין הוא סברא דרבואתא קמאי ודרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל. וכי תימא מאי שנא (מ)נכסי אביו מנכסי עצמו, דבנכסי אביו כיון דלא טרח בהו וחיישינן דילמא לא קפיד עליהו ואי מתרמי ליה לזבונינהו לכולהו מזבין התקינו ליה רבנן דלא להוו זביניה זביני עד שיהא בן עשרים שנה, והוא שהביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס, דכיון דמטי עשרים שנה הרי עמד על דעתו והרי הוא כבן שבעים שנה למקח וממכר. אבל בנכסי עצמו לא תקינו ליה רבנן, חדא דכיון דטרח בה מיקפד קפיד עליהו, ועוד דאפילו במידי דלא טרח ביה כגון דאתיהיב ליה במתנה מקפד קפיד עליה דלאו ממילא קא אתיא (ואי) [דאי] לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה, ואי נמי לא טרח קמיה מילתא דלא שכיחא הוא ומילתא דלא שכיח לא חיישי לה רבנן. הילכך כיון דהגיע לכלל שנותיו והביא שתי שערות ממכרו ממכר בנכסי עצמו, והוא שיודע בטיב משא ומתן.
ומסתברא דהוא הדין לנכסים שנפלו לו לירושה משאר מורישיו דחד טעמא נינהו, אלא שלא דברו חכמים אלא בהוה. ואפי' בנכסי אביו נמי דוקא דנפלו ליה בירושה אבל במתנה כנכסי עצמו דמו. תדע דבהדיא תנן בכתובות בפרק מציאת האשה [ס"ט ע"ב] המשליש מעותיו לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר אמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, דשמעת מינה דאפילו נתן לה אביה שדה או מעות ליקח בהן שדה ולקחו בה שדה והיא רוצה למכרה משגדלה הרי היא מכורה מעכשיו, ואפי' רבי מאיר לא פליג עליה דרבי יוסי אלא מן האירוסין משום דמצוה לקיים דברי המת, אבל מן הנישואין דלא שייך האי טעמא הרשות בידה כדמיברר התם בברייתא. ושמעת מינה דגדולה דאתיא שתי שערות אע"ג דלא הויא בת עשרים שנה אית לה רשותא לזבוני בנכסי דיהיב לה אבוה במתנה. ואפי' היכא דנפלו לה בירושה נמי דוקא במקרקעי, אבל במטלטלי זביניה זביני, דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ולא קא מפליג התם בין נכסי אביו לנכסי אחרים. והיכא דהוי בן עשרים שנה נמי והביא שתי שערות דקימא לן דמוכר בנכסי אביו, לא תימא הני מילי היכא דיודע בטיב משא ומתן, אלא אע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן מזבין. דכי בעינא יודע בטיב משא ומתן הני מילי בפחות מבן עשרים שעדיין לא עמד על סוף דעתו, אבל בבן עשרים שהביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס הרי עמד על סוף דעתו ואי השתא לא ידע לעולם לא ידע, ואי אמרת דאפילו בבן עשרים אי ידע בטיב משא ומתן אין ואי לא לא, אימת מזבין, כל היכי ניעכיב וניזיל.
תדע דכד מעינת בשמעתיה דרבא בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי [גיטין ס"ה ע"א] משכחת לה דלמכור בנכסי אביו כיון דהוי בן עשרים שנה אע"ג דלית ביה חורפא במשא ומתן טפי מפעוטות מצי מזבין. דאמר רבא שלש מדות בקטן, צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה, הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון, הגיעו לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדו בקטנה חולצת, ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. מאי הגיעו לעונת נדרים, אילימא לעונת נדרים הקיימים, מאי היא, לאחר שלש עשרה שנה ויום אחד לתינוק ולאחר שתים עשרה שנה ויום אחד לתינוקת, בהא לימא רבא וכנגדו בקטנה חולצת, הא מקמי הכין לא, והא רבא איפכא שמעינן ליה דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, והלכתא עד שתביא שתי שערות. דשמעת מינה דהא דאמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים לאו לעונת נדרים קיימין קאמר דהיינו עד שתביא שתי שערות, מדאמרינן עלה והלכתא עד שתביא שתי שערות דמשמע דרבא לאו עד שתביא שתי שערות קאמר, אלא לעונת נדרים הנבדקין קאמר, דמשמע אע"ג דלא איתי שתי שערות אלא שהיא בת אחת עשרה שנה ויום אחד, דתנן בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה, ומאי ובודקין, דאי אמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדישן הקדש ואם לאו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש, ועלה קאמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים. וממילא שמעת דההיא דאמר התם בפרק התקבל גט זה לאשתי הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדישן הקדש לעונת נדרים הנבדקין קאמר, ועלה קאמר וכנגדו בקטנה חולצת.
ואע"ג דעל כרחיך רבא גופיה לית ליה האי סברא, דבהדיא קאמרי' בפ' יוצא דופן, דכי אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה דוקא למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה, וכי קאמר התם ביבמות עד שתגיע לעונת נדרים ואע"ג דלא אייתי שתי שערות לדברי רבי יוסי קאמר דאמר אבל אשה בין גדולה בין קטנה, על כרחיך הא דגיטין נמי אעיקרא דההיא דיבמות אמרה ותרויהי לטעמא דר' יוסי אמרינהי, דהא בתרויהו לעונת נדרים קאמר, ומדהך דיבמות לעונת נדרים הנבדקין קאמר הא דגיטין נמי לעונת נדרים הנבדקין הוא דקאמר. ודיקא נמי דכלהו שלש מידות בקטן קא מיירי דלא הביא שתי שערות, וממילא שמעת דבכלהו הני מדות לענין חורפא מיירי. וקטנה שבשלשתן צרור וזורקו אגוז ונוטלו, אמצעית זו היא מדת הפעוטות, וגדולה שבכולן שיודעין לשם מי נודרין ולשם מי מקדישין. והאי חורפא לא שייך במקח וממכר כלל. וקאמר עלה ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, דש"מ דמכי הוי בן עשרים שנה אע"ג דלא חריף במשא ומתן טפי מפעוטות מצי מזבין. דאי אמרת עד דידע בטיב משא ומתן, כי היכי דאיירי בהני שלש מדות לענין חורפא הו"ל לאירויי נמי במוכר בנכסי אביו וכ"ש בנכסי עצמו. תדע נמי דאמרינן [לעיל קנ"ה ע"ב] ההוא פחות מבן כ' דאזל זבין נכסיה, וסוגייא דעובדא התם דלא הוו זביניה זביני אלא היכא דידע בטיב משא ומתן. וטעמא דהוי פחות מבן עשרים, מכלל דאי הוי בן כ' אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן נמי זביניה זביני. דאי לא תימא הכי אמאי איכפל גמרא לאשמועינן דהוה פחות מבן עשרים, אלא משום דגבי בן עשרים שהביא שתי שערות אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן נמי זביניה זביני ואפילו בנכסי אביו, ואע"ג דסתם בנכסי עצמו קאי, כי איכא לפלוגי בין נכסי עצמו לנכסי אביו בפחות מבן כ', אבל בבן כ' לא שנא נכסי אביו ולא שנא נכסי עצמו חד דינא נינהו.
ומנא תימרה דהא למכור בנכסי אביו דקאמרינן בקרקעות בלחוד הוא אבל במטלטלי אע"ג דלא הוי בר כ', והא דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים אפי' במטלטלי דשבק ליה אבוה קאמר, והאי למכור בנכסי אביו קאמרינן, ונכסי אביו אפי' מטלטלי נמי משמע דקי"ל דכלהו מטלטלי נמי אקרו נכסי. אין הכי נמי, מיהו איכא כמה דוכתי דכי בעי לאירויי בקרקעות לחודיהו ולא במטלטלין קרי להו נכסי, דכתיב [קהלת ו' ב'] עשר ונכסים וכבוד, מדקאמר עשר וקאמר נכסים ש"מ עשר היינו מטלטלי נכסים מקרקעי. ות"ר עתיר נכסים עתיר פומבי זה בעל הגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זה בעל פלפול עתיר משא עתיר כמס זהו בעל שמועות, דש"מ דנכסין הכא לא משמע לא סלעין ולא משח ולא שאר מטלטלי אלא מקרקעי בלחוד משמע. וכן נמי האי דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה במקרקעי בלחוד קא מיירי, אבל במטלטלי מכי מטי לעונת פעוטות אי נמי דעייל לכלל שנותיו ואע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין.
נקיטינן השתא מהני שמעתתא כלהי בדינא דקטן, בין למכור בנכסיו בין בנכסי אביו, דקטן כל כמא דלא שלמי ליה שית שני, לא שנא תינוק ולא שנא תינוקת אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפי' במטלטלין, לא שנא דידיה ולא שנא דירית מאבוה. ואע"ג דאית ביה חורפא יתירא, דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ואמרי' עלה עד כמה מחוי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע, רב כהנא אמר כבר שבע כבר תימני, במתניתא תאנא כבר תשע כבר עשר, ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה, דש"מ דפחות מבן שש אע"ג דחריף טפי לא הוו זביניה זביני, דא"כ כי היכי דאשכחן אמוראי דאיירו ביתר מבן שש היכא דלא חריף הוה להו לאיירויי בפחות מבן שש היכא דחריף. והאי כבר שית דקאמרי' דוקא דשלמי ליה שית, אבל לא שלמי ליה שית לא הוו זביניה זביני, דבכלל קטני קטנים הוא שהבנים צריכין לאמן ואין להם דעת, ולפיכך האב חייב לזונם, כדדרש עולא אפיתחא דבי נשיאה [כתובות ס"ה ע"ב] אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן אותם קטני קטנים, ועד כמה עד בן שש יוצא בעירוב אמו, דש"מ דכל כמא דלא שלמי ליה שית שנין אכתי בכלל קטני קטנים חשיב, ואמטול הכי לא הוו זביניה זביני. אבל ודאי מכי מטי לעונת פעוטות דחריף כל דהו במשא ומתן, כבר שית לתינוקת וכבר שבע לתינוק, וכל חד וחד לפום חורפיה, תקינו ליה רבנן למהוי מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין משום כדי חייו, בין במטלטלי דשבק ליה אבוה בין דאתו ליה מעלמא. ודוקא במקום דאין שם אפטרופוס ולא שליש, אבל במקום שיש שם שליש או אפיטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, כדאסיקנא בכתובות בפרק מציאת האשה
